ראובן ישראל עוז
כ”ה חשון תשי”ד – כ”ד אב תשפ”ד
03.11.1953 – 28.08.2024
ראובן עוז נולד ב-3 בנובמבר 1953 בעפולה, בן להורים שושנה וגרשון איזנברוך. סיפור משפחתו שלוב בסיפורו של העם היהודי ומדינת ישראל: גרשון אביו הגיע לארץ לפני קום המדינה, עם צבא אנדרס הפולני. וכשחנה הצבא בחיפה, ערק ממנו גרשון והתיישב בארץ. שושנה הייתה מעפילה שהגיעה מרומניה על אונית “אחי הגנה”. הוריו נפגשו בקיבוץ בית אלפא, ובחרו להקים את ביתם בעפולה, שם נולדו ראובן ואחותו הגדולה עליזה.
ילדותו של ראובן הייתה מאתגרת. עד כיתה א’ סבל ממחלת כליות קשה. אמו, בתושייתה, הסתירה את התרופות בחלב שאביו הביא מעבודתו בתנובה. חוויה זו השפיעה על ראובן לכל חייו, ומאז נמנע ממוצרי חלב למיניהם.
עד כיתה ח’ למד ראובן בבית הספר יזרעאל בעפולה והיה תלמיד מוצלח ואהוב על חבריו לכיתה ועל מוריו. בכיתה ט’, בצעד נועז, המעיד על עצמאותו ויצר ההרפתקנות שלו, החליט יחד עם שני חברים כי בית הספר בעפולה אינו מספק אותו, וללא ידיעת הוריו, נרשם לבית הספר החקלאי-הנדסאי “יד נתן” ליד עכו, שם למד הנדסת מכונות חקלאיות.
ראובן התגייס לנח”ל כחבר בגרעין “תוחלת”, הגרעין השלישי לאפיק, ובמסגרת זו שירת בחיל ההנדסה. באפיק הכיר ראובן את תמי, שהייתה אף היא חברה בגרעין “תורן”. יחד הקימו משפחה וגידלו שני ילדים: אבישי ומילכה.
את לימודיו המשיך ראובן בתחום הנדסת תעשייה וניהול במכללת תל-חי, מה שהניח את היסודות לקריירה המקצועית המגוונת שפיתח בהמשך חייו.
לאורך השנים, ראובן היה מעורב עמוקות בחיי הקהילה בקיבוץ. הוא ראה חשיבות רבה ברווחת התושבים והיה חבר פעיל במספר ועדות בקיבוץ. מעורבותו זו שיקפה את אופיו כאדם אכפתי ומסור לסביבתו. כאשר נתקל בעוולה, נלחם למען הצדק, והתנהל בהגינות ובהוגנות.
בחייו המקצועיים, צבר ראובן ניסיון רב בתפעול וניהול מפעלים שונים, הן בתוך הקיבוץ והן מחוצה לו. ב-15 השנים האחרונות לחייו, כיהן כסמנכ”ל במפעל לעיבוד שבבי באזור התעשייה אלוני תבור ליד עפולה. תפקיד זה היווה שיא בקריירה ארוכה ומוצלחת בתחום הניהול התעשייתי. כמנהל, היה ראובן קשוב ומסור לעובדיו וידע לראות ולתת לכל אחד את הליווי והתמיכה שנזקק להם.
אחת התשוקות הגדולות של ראובן הייתה תכנון וארגון טיולים. הוא היה המתכנן הראשי של כל המסלולים, האוכל ומקומות הלינה בטיולי המשפחה והחברים. תשוקה זו שיקפה את אהבתו לארץ ישראל, את כישוריו הארגוניים ואת רצונו לחלוק חוויות משמעותיות עם אהוביו. טיולים אלה הפכו לזיכרונות יקרים עבור כל מי שזכה להשתתף בהם.
ראובן, עד יומו האחרון היה אבא, סבא, אח וחבר טוב ופעיל. הוא חי את החיים עם תשוקה, אופטימיות רבה ונחישות להפוך את סביבתו למקום טוב עבורו ועבור הקרובים לו.
תמיד התהלך עם חיוך ובדיחה מוכנה לכל מי שרוצה לשמוע, לקח דברים בקלילות ותמיד אהב לפנק כל אחד במשהו שהוא אוהב ולשלוף מתנות ו”צ’ופרים”.
ראובן היה אדם של עשייה ונתינה, הוא ידע לשלב בין מחויבות למשפחה, לקהילה ולעבודה. הוא השאיר אחריו מורשת של מסירות, מקצועיות, אופטימיות, הומור, עזרה הדדית, אהבת הארץ ואהבת האדם.
